על ניוזלטרים, מזרקים ומה שבניהם

לאחרונה יוצא לנו לקבל מלא דואר תפוצה מכל מיני עסקים. מכל מה ששולחים לנו, אין מייל אחד בינתיים שהיה רלוונטי עבורנו. מה זה גורם לנו? בעיקר לאנטגוניזם כלפי מותג או מוצר. מה עוד זה גורם לנו? קצת לתהות על הדרך הקצת מיושנת שבחר עסק זה לפרסם את עצמו.

קצת (ממש) הסטוריה.

פעם אני מתכוונת לפני עידן האינטרנט, דואר היה חד כיווני, פרסום היה חד כיווני. כלומר, היה מפרסם, לדוגמא קוקה קולה, שפרסמו שילוט חוצות, מודעות בעיתונים, פליירים, פרסומות טלוויזיה וקולנוע וכו'. המפרסם היה מפרסם ואילו הצרכן היה מקבל בהכנעה את הפרסומות. אם אהב אותן ואם לאו, הוא לא יכול היה להגיב, ובטח שלא לסנן את אותן פרסומות. שיטת פרסום זו, נקראה שיטה חד כיוונית או שיטת המזרק. ואז קרה דבר מופלא, האינטרנט נכנס לחיינו, גוגל, יוטיוב, פייסבוק. וממש בזמן קצר המפרסם הוא עדיין מפרסם, אבל הצרכן כבר לא פסיבי, הצרכן עונה. אם הצרכן ראה פרסומות שהוא לא אוהב, הוא יעשה לה Hide בפייסבוק, יוריד את הדירוג שלה ויגרום למפרסם להוציא יותר כסף. הצרכן יתן ביקורת שליליות או חיוביות לעסקים וכך יחווה את דעתו ויתרום לתדמית העסק. זוהי שיטת פרסום דו כיוונית.

מבינים למה אני חותרת? שליחת הודעות תפוצה לוקחות אותנו אחורה בזמן, לתקופה שבה לצרכן לא הייתה יכולת השפעה על הפרסום, על התכנים והאם הוא רוצה לקבל אותם או לא.

אם אני מחפשת עסק מסוים, מוצר ספציפי, תהיו בטוחים שאחפש אותו.

אני הצרכנית וגם המפרסמת, אבל הכי חשוב לזכור כשאני מפרסמת ללקוחות: אני עדיין צרכנית. אילו מין פרסומות הייתי רוצה לקבל? באיזו צורה הייתי רוצה שיתייחסו אלי?

מציעה שלפני ששולחים הודעה תפוצה, לעצור שניה ולחשוב. האם הייתי רוצה לקבל הודעה כזו?

האם כעת, אחרי מאות שנים של אבולוציה בעולם הפרסום לא מגיע לנו יותר?

שלומציון